in

לחימה ונגינה: שורשיה של המוזיקה הטוארגית

השירים ובעיקר הליריקה של המוזיקה הטוארגית העכשווית משמשים כמשענת ונקודת אור בתקופה של שפל, ולהקת Terakaft היא אחת מהשמות הבולטים בסצנת המוזיקה שבלב מדבר הסהרה, וחלק בלתי נפרד מהמאבק למדינה עצמאית

במרחבים העצומים של מדבר הסהרה התגלתה בשנים האחרונות אחת מהפנינים היפות ביותר של יבשת אפריקה. בעזרת פיסות בד כחול וגיטרות כבשה המוזיקה הטוארגית לבבות של מיליונים ברחבי העולם, בזכות מנגינות גיטרות מהפנטות ושירה בשפת הטמאשק המקומית, על המדבר ועל הכמיהה לאוטונומיה. בארצות הברית, באסיה וגם בישראל כבר יודעים בעל פה את שמותיהם של הכוכבים הגדולים בסצנה הזאת: טינאריוון, בומבינו וגם טרקאפט.

הפער שבין אורח החיים הטוארגי במרחבי המדבר לאור הזרקורים שהמוזיקה הזאת זוכה לה בימים אלה הוא כמעט בלתי נתפס. ללא מדינה משלהם, חיים כיום 1.2 מיליון נוודים טוארגים בתנאי מחייה קשים בשש מדינות באזור מדבר הסהרה, ומתפרנסים בעיקר מרעיית צאן. מקורה של המוזיקה הטוארגית במאלי, ממנה מגיעות טינאריוון וטרקאפט, אבל מערכת היחסים בין הנוודים הטוארגים בשטחה של מאלי לבין המשטר המקומי רצופים בבעיות ובמחלוקות: הכמיהה למדינה בחלקה הצפוני של מאלי הביאה לארבעה ניסיונות הפיכה, הראשון ב-1963, זמן קצר לאחר שקיבלה עצמאות, והאחרון בשנת 2012.

ואולם המחלוקות בין הטוארגים למשטר במאלי לא מצטמצמות לסכסוכים טריטוריאליים אלא גם עוסקות בתפיסה הבסיסית של אנשים בעלי צבע שונה (הטוארגים מתאפיינים בצבע עור בהיר יותר). הכול החל כאשר הצבא הקולוניאלי הצרפתי כבש את השטחים שבהם שלטו הטוארגים באופן מסורתי, ואיחד שטחים אלה בצפון היבשת עם טריטוריות באיזור נהר הניג'ר ודרום הסאוונה – כולם בשליטת אפריקאים שחורי עור – לכלל ישות קולוניאלית אחת בשם סודן הצרפתית (בהמשך מאלי). הטוארגים מעולם לא קיבלו את רוע הגזירה של שליטה שחורה עליהם: האמונה המקומית של הטוארגים בהירי העור היא ששחורי עור נחותים לעומתם, וחלקם אף שועבדו על ידי הנוודים בתקופת סחר העבדים.

ציידי עבדים טווארגים לאחר שתפסו עבדים שחורים, בסיומו של מסע מוצלח

עדויות על הטוארגים הופיעו בכתביהם של מטיילים אירופאים בסהרה כבר לפני יותר מאלף שנה, ומתוך הסיפורים עולה המיתוס על קבוצת אנשים גבוהים שנוהגים לעטות על עצמם בדים ורוכבים על גמל. עם אוכלוסיית הטוארגים נמנו בעבר לוחמים אשר שלטו על דרכי הסחר מאזור הים התיכון לאפריקה שמדרום לסהרה. ההיסטוריה האוראלית שלהם, שעוברת מאב לבן, עוסקת באבותיהם הקדומים וכן בקבוצות המוצא האתניות שלהם ובקשיי ההישרדות במדבר הסהרה. האלמנטים ההיסטוריים האלה משתלבים בהיסטוריה המודרנית שבאה לידי ביטוי בולט יותר במוזיקה הפופולרית של היום, ועוסקת בקולוניאליזם הצרפתי, במלחמות וניסיונות הפיכה, בעקירה מהבית ובשאיפה לעצמאות.

השירים ובעיקר הליריקה של המוזיקה הטוארגית העכשווית משמשים כמשענת ונקודת אור בתקופה של שפל. "הם מדברים על ההיסטוריה הטוארגית לא בנוסטלגיה, אלא כתזכורת חיה לכך שלטוארגי יש היסטוריה מכובדת שיכולה לשמש אותו גם בהווה", כותב Bonnie Bates במחקרו על המוזיקה המקומית, "למרות המכות שספג הכבוד העצמי שלו כתוצאה מאבטלה, מעקירה מהבית וכן מעוני, המוזיקה קוראת לטוארגים להתאחד ולהחזיר לעצמם את הכוח שהיה ברשותם בעבר. השירים הללו קוראים לטוארגי באשר הוא, לא משנה באיזה אזור הוא חי, להתגאות במורשת ההיסטורית והתרבותית שלו – ולהצטרף למאבק הפוליטי הקולקטיבי. הלהקות הטוארגיות משלבות את המסורות המדוברות של התרבות המקומית עם כלי נגינה מודרניים, כדי לקדם את המטרה הטוארגית ברחבי העולם".

"המוזיקה לא יכולה להתנתק מהצרכים של אנשי הטמאשק", טוען טוען איברהים אג אחמד מלהקת Terekaft בספר "Music, Culture and Conflict in Mali". "למה? משום שבמרחבים העצומים הללו של המדבר, האדם נעשה נוסטלגי. הוא מתגעגע הביתה. השמים והכוכבים הם קורת הגג שלו, והמדבר כולו הוא ביתו. לפיכך, כשהוא רוכב על הגמל שלו מאות קילומטרים בחיפוש אחר מים ודברים נוספים, המוזיקה חייבת להיות חלק מחיי היומיום שלו, אז הוא בונה לעצמו חליל מעץ. הוא לא יכול לחיות בלי הגיטרה שלו, זה לא אפשרי. נשים כותבות שירים על העצב והמדבר הצחיח, ומצליחות להוציא כך את המיטב מעצמן. הן רואות בכך חלק בלתי נפרד מהטבע שלהן וממעגל חייהן. אי אפשר לקחת את זה מהטוארגים, פשוט אי אפשר". 

המוזיקה הטוארגית היא חלק בלתי נפרד מהמאבק. השירים שלה מדברים על ניסיונות ההפיכה שכשלו,  על המדבר ועל הקשיים של אנשי עמם. רבים גם נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפוש אחר פרנסה והשאירו מאחור את משפחותעהם. כך למשל כותב המשורר הטוארגי Japonais על חוויית העקירה: "אמא יקרה, מאז שעקרתי ללוב בצעדים איטיים / הגעתי אבל אני מרגיש חסר כל תכלית / אני מחפש את הכסף שאני זקוק לו בכל מקום אפשרי / אבל הוא מסרב להגיע".

המקרה המפורסם של טינאריוון, אולי השם הנודע ביותר בסצנה הטוארגית, מלמד אותנו מאפיין חשוב של המוזיקה הזאת – המאבק האלים מעצב את הכתיבה והשירה הטוארגית: הזיכרונות ממאבקים קודמים, קריאות למאבק הבא, ובמקרה של חברי להקת טינאריוון גם ההשתתפות במאבק המזוין עצמו. אביו של איברהים אג אל-ח'ביב, חבר בלהקה, הוצא להורג לאחר ניסיון ההפיכה בשנת 1963, ואת הזיכרון הזה שרה הלהקה בשיר "שישים ושלוש": "63' כבר חלפה אבל היא תשוב / אותם ימים לא הותירו אחריהם עקבות / הם רצחו איש זקן ותינוק בן יומו / הם הסתערו על המרעה וחיסלו את הבקר / 63' חלפה אבל היא עוד תשוב".

חברי הלהקה עקרו מביתם שבמאלי ועברו ללוב, שם שירתו במחנה צבאי של קדאפי והכירו אלה את אלה. השירים הראשונים שלהם הוקלטו בסתר במחנה של הקולונל, ובהיעדר תקשורת המונים בשפת הטמאשק הפכו במהרה השירים שלהם לפס הקול של המאבק למען עצמאות ובכך קידמו את תחושת הסולידריות בין הנוודים הטוארגים שחיו במדינות השונות. תקופות השפל וההקצנה באלימות ובמאבק עצמו עיצבו את העשייה המוזיקלית של חברי הלהקה: ההפיכה הכושלת בשנת 1990 הביאה להתקוממות באזור מאלי וניז'ר, וחברי טינאריוון ברחו ממחנות קדאפי כדי להצטרף לכוחות הלוחמים. "הסכמי טאמנרסט" שנחתמו שנה לאחר מכן שמו קץ למאבק האלים וטינאריוון ולהקות טוארגיות אחרות התרכזו מאז ואילך בעשייה המוזיקלית. חברי הלהקה החלו להופיע באירועים מקומיים של הקהילות הטוארגיות הגולות, וההכרה הבינלאומית הגיעה בשנת 1998, לאחר שיתוף פעולה ראשון עם הפקה מערבית. האלבום הראשון (The Radio Tisdas Sessions) שוחרר שלוש שנים לאחר מכן.

מאני אנסר היה מנהלה של להקת טינאריוון כאשר הסכמי השלום נחתמו. בספר על מוזיקה וקונפליקטים במאלי הוא מספר על המוזיקאים הטוארגים שנלחמו יחדיו עד לרגע החתימה, וכעת עברו לחיות בערים כמו מאקו שבמאלי חיים שקטים ורגועים למדי. "הייתה מוזיקה. נשים הרגישו חופשית להסתובב ברחובות. חלקן עישנו סיגריות ושתו אלכוהול. נראה היה שהחיבור בין האנשים, המוזיקה והתרבות חזק ובלתי-שביר". אבל ההפוגה מהלחימה לא שמה קץ למאבק עצמו ולהמשכו בדרכים לא אלימות. בשנת 2001 ייסד אנסר את ""Festival au desert אשר אירח מדי שנה אמנים טוארגים וזכה לתשומת לב בינלאומית: תיירים התקבצו מרחבי העולם כדי לצפות בהופעות, אמנים בעלי שם עולמי הגיעו להופיע, וסרטים דוקומנטריים על הפסטיבל ועל הטוארגים צולמו והוקרנו במדינות רבות. הופעתה של להקת טינאריוון בשנת 2001 זכורה כאחד מהרגעים המכוננים של המוזיקה הטוארגית, בכלל ושל הלהקה בפרט, שהביא לה ולסצנה כולה פרסום במדינות המערב.

הפסטיבל שהתקיים שנתיים מאוחר יותר היה אירוע היסטורי שאיחד בין הקבוצות האתניות השונות במאלי. הטוארגים שלפני שנים ספורות נלחמו במאלי, שיתפו כעת פעולה עם שניים מהשמות הגדולים של המוזיקה המקומית: אומו סנגרה ועלי פארקה טורה. אבל מתחת למסווה האידיליה והסולידריות החוצה גבולות אתניים נמתחה על אנסר וצוות ההפקה ביקורת נוקבת מצד מוסלמים מאמינים, על כך שהפסטיבל מכניס השפעות מערביות לשטחם של מוסלמים. הביקורת הזאת לא הייתה מס שפתיים: מאני אנסר נאלץ להגביר את אמצעי הביטחון ומספר החיילים ששמרו על המבקרים והמופיעים. הפסטיבל הזה נערך אחרי פיגועי 11 בספטמבר, כאשר בעולם שררה מתיחות בין המערב לעולם הערבי, ולטענת אנסר, האווירה העולמית הזאת השפיעה על  הפסטיבל עצמו: "הכול התחבר", הוא מספר בספר, "הקהילה הבינלאומית, האזהרות, אפגניסטן ואל-שבאב בסומליה, בוקו חראם בניגריה. זה נעשה חמור יותר ויותר בכל העולם, וניתן היה לחוש במתח הזה גם כאן. ארגון אל קאעידה התקרב ל-Essakane  (פסטיבל המדבר הועבר לעיר זו המרוחקת 65 ק"מ מטימבקטו בגלל שיקולים ביטחוניים ולבקשת הממשל המקומי – א.ר), וחברים ותיקים שלנו מהעיר קידאל התרחקו מאיתנו ועברו הקצנה דתית. היתה דאגה רבה במאלי".

פסטיבל המדבר האחרון נערך בשנת 2012, זמן קצר לפני שחיילים מצבא מאלי החלו לתקוף את בירתם במאקו, משום שחשו חוסר שביעות רצון מהאופן שבו טיפל הממשל המקומי בהתקוממויות הטוארגיות. נשיא המדינה אמאדו טומאני טורה הודח וסנקציות ננקטו כנגד קבוצת המורדים, ובתוך הכאוס שנוצר לאחר ההפיכה האחרונה צפון נכבשה המדינה על ידי מליציות חמושות, שהיו שילוב בין גורמים טוארגיים ואיסלאמיים: שלוחות אל-קאעידה באזור, וכן קבוצות חילוניות ודתיות מקבוצת הטוארג. הקרבות התרחשו באזור הפסטיבל, ואנסר מספר שהוא חשב לוותר על הכול ולנוח מעט, אלא שמאזור הצפון הכבוש החלו להגיע לבמאקו קבוצות של מוזיקאים עם משפחותיהם, שהתחננו בפניו לעזור להם למצוא פרנסה. אז הוא הבין שאסור לוותר על החלום, ולמרות הקשיים הצליח להפיק מסע הופעות נודד של כמה אמנים מפסטיבל המדבר במסגרת סיבוב הופעות בצפון אמריקה. הקלטה של הפסטיבל האחרון יצאה לאור זמן קצר לאחר מכן, עם ההופעות המלאות של האמנים.

מאני אנסר, מייסד פסטיבל המדבר, בשלבי ההקמה של המתחם
מאני אנסר, מייסד פסטיבל המדבר, בשלבי ההקמה של המתחם

אנסר מאני מספר על השתתפותו של בונו מלהקת U2 בפסטיבל האחרון: "הוא התעקש להסתובב בחופשיות גם מחוץ למתחם הפסטיבל, בלי שמירה וחיילים", הוא מספר בשיחה קצרה, "החיילים שמעו על כך ואמרו שהם יחתכו לו את הידיים. תאר לעצמך מה היה קורה אם הוא היה נפגע! אנשים אמרו שהשגחה עליונה שומרת על אורחי הפסטיבל מדי שנה, אבל אני חששתי שמדובר באשליית שווא. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו בונו היה נחטף".

"פגיעה במשתתפי הפסטיבל, אורחים ואמנים כאחד, הייתה נתפסת כפגיעה בקבוצה כולה שאליה אני משתייך", הוא מסביר, "אני מניח שהסיבה לכך שלא נפגענו מעולם היא שהמליציות החמושות, גם אלה הטוארגיות, לא רצו להסתכסך עם הקבוצה שלי". מאני אנסר מגדיר את עצמו כאדם פציפיסט, אשר בחר להצטרף למאבקו של העם הטוארגי לעצמאות דרך עשייה מוזיקלית. כבר כשהיה סטודנט למשפט בינלאומי  הוא השתתף בפרויקטים הומניטריים שונים, ובמקביל נהג להקליט מוזיקאים טוארגים בעיר הולדתו, ואת ההקלטות האלה השמיע בבמאקו. "אני פציפיסט, ומתנגד לכל סוג של התנגדות אלימה. לא אשתמש בכוח גם נגד האויב הגדול ביותר שלי", הוא אומר, "הבנתי שהדרך הטובה ביותר להשתתף במאבק היא להמשיך להתעסק במוזיקה, לקדם פסטיבל. זאת הדרך שלי להשיב מלחמה ולהראות שאי אפשר להרוג את המוזיקה שלנו – גם אם טימבוקטו נכבשה, אמנים טוארגים ומליאנים יכולים להישמע יחדיו ובקול רם בהרבה. אם הם סגרו את שערי טימבוקטו, אנחנו נפתח את דלתות שאר העולם".

בדומה לאמנים אחרים ממאלי, וכן לחוקרי המוזיקה במדינה, אנסר רואה במוזיקה המליאנית חלק בלתי נפרד מהחברה ומהמדינה עצמה. "אם אין מוזיקה, אין מאלי. היא ידועה בזכות המוזיקה שלה. מה נעשה אם לא תהיה מוזיקה? נשב כל היום ונסתכל על העוברים ושבים? אנשים אלה מנסים להרוס את המדינה שלנו ואת כל מה שהשגנו בעבודה קשה", קובע בנחרצות הנגן הנודע בסאקו קוייאטה, אחד האמנים המובילים כיום במאלי. מאני אנסר מוסיף: "הכול עובר במאלי דרך המוזיקה, דרך השירה. אנחנו נהנים מהחיים דרך המוזיקה. הם לא מבינים את התרבות שלנו וגם לא מתאמצים להבין".

אנסר מאני משמש כיום כאחד מהמנהלים של להקת Terakaft שתגיע בתחילת אפריל להופעה במועדון ה"בארבי". שם הלהקה, קרוואן בשפת הטמאשק, הולם במדויק את קבוצת הנוודים שהתאחדו והקימו להקה בשנת 2001. ניתן להבחין בהבדל גדול בין המוזיקה שלה לבין זו של טינאריוון: ב- Terakaft  מתווסף על הגיטרות החשמליות גם ממד אלקטרוני, שלעתים נוגע במחוזות הטראנס, ומקרב עוד יותר את המסר הטוארגי למדינות המערב – בעיקר באלבומם האחרון והמצוין (Alone, 2015).

 הכינוי שניתן למוזיקה הטוארגית, חלק מסגנון ה"Desert Blues", מאבד באלבום הזה את המשמעות לנוכח הממדים הנוספים שהצטרפו לסגנון הגיטרות שהטוארגים חולקים לו כבוד משותף, ביחד עם מדינות האזור – בעיקר מאלי, ניג'ר וכן הסהרה המערבית. לטוויסט הזה בעלילה אחראי המפיק ג'סטין אדמס, גיטריסט אנגלי שמפיק בעיקר יצירות בלוז ואפריקאיות שגם עבד בעבר עם טינאריוון. אם לסכם את מכלול שמונת האלבומים שהלהקה הספיקה להוציא מאז הקמתה, ניתן להגדיר את המוזיקה שלה כך: הגיטרות הטוארגיות פוגשות ממד מערבי-אלקטרו-אנרגטי.

בדומה לאנסר מאני שעבר מטינאריוון ללהקת טרקראפט כך גם שניים מחברי הלהקה, מנהיגה וכן אחד הגיטריסטים, אשר השתתפו בהקלטות הראשונות של טינאריוון בחוף השנהב וכן באלבום הבכורה משנת 2001. "אני קורא לכל אח שאוהב את מולדתו", שר הגיטריסט דיארה באחד מהשירים באלבום החדש, "הפסיקו לזרוק לאוויר מילים רעות שהורסות את המולדת שלנו".

"קולות מאפריקה" שמחים להציג את המיקסטייפ המיוחד של להקת Terakaft:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גרוב רב-תרבותי בניז'ר

להבין את אריתראה דרך המוזיקה שלה