in

להבין את אריתראה דרך המוזיקה שלה

המוזיקה האריתראית מספרת את ההיסטוריה של המדינה ושל מבקשי המקלט שחיים בישראל ובעולם. מאז עצמאות המדינה היא הפכה לזירת מאבק בין תומכי ומתנגדי המשטר, ואלה שסתם מתחשק להם לעשות מוזיקה טובה ולא פוליטית

הנה דבר שמשותף למוזיקה מאפריקה וגם מישראל ומדינות נוספות: המוזיקה משקפת מצבים חברתיים ופוליטיים. מגבעת התחמושת ועד ברוס ספרינגסטין ששר את "Born In The USA" לכבודם של הלוחמים בווייטנאם, השירים שהפכו לפופולריים במדינה פלונית משקפים לא רק את הטעמים המוזיקליים אלא גם את הזהות החברתית והפוליטית, המאבקים בין פלגים באוכלוסייה. כך לדוגמא המוזיקה האריתראית אשר מגלמת היסטוריה של מדינה שלמה: המאבקים לשחרור, הבריחה מהבית, והסכסוך בין תומכי ומתנגדי המשטר.

המוזיקה של אריתראה היא מקרה מיוחד של קשר בין צלילים לזהויות ומאבקים בחברה. היא חולקת מכנה משותף עם מדינות רבות ואחרות לכל אורכה של היבשת, מזימבבווה שבדרום ועד מדבר הסהרה והטוארגים אליהם התייחסנו בפוסט הקודם: החלק הבלתי נפרד של המוזיקה מההיסטוריה הפוליטית של אותה מדינה, ובפרט המוזיקה האריתראית שהפכה לזירה בה הקהילה האריתראית המדומיינת נוצרת, ובאופן אשר חורג מגבולות המדינה עצמה. בעוד שרק למעטים ביותר באריתראה עצמה יש גישה לאינטרנט עבור צריכת המוזיקה, עבור אלה שחיים מחוץ לגבולות המדינה (לטענת UNHCR, מדי חודש נמלטים מאריתריאה כחמשת אלפים איש), המוזיקה הפכה למעין "מדורת השבט", והיא יוצרת תחושת שייכות והזדהות בקרב שומעיה, בארצם או מחוצה לה.

מוזיקה אריתריאית ונוסטלגיה: "השיר הזה גורם לי לבכות"

כמו מרים מקבה ששרה נגד האפרטהייד והפכה לסמל של המאבק והשחרור, הפזמונים של ימאנה ברייה האריתריאי הושמעו בתקופת מלחמת השחרור הארוכה נגד אתיופיה, בין השנים 1961–1991, והפכו לאחד מסמלי המאבק. מקבה זכתה עוד בחייה לראות את נפילת משטר האפרטהייד, וגם ימאנה ברייה חזה בעצמאותה של אריתריאה עם סיום המלחמה. מקבה וברייה הפכו לגיבורים לאומיים של ממש, אבל ההבדל בין השניים הוא שהמוזיקה של ברייה נשארה רלוונטית בנרטיב המקומי: המוזיקה שלו דיברה על הגירתם של אריתריאים ממולדתם בעקבות המלחמה, על פליטוּת ועל שחרור. "כאשר השיר החל להתנגן האווירה השתנה", כותבת Laurie Lijnders על השיר Zemen שהושמע בבר אריתריאי בירושלים, "דממה השתררה בחדר, ואנשים שקעו במחשבותיהם. אדהנום, פליט צעיר מהבירה אסמרה, הסביר שעל אף שברייה הקליט את השיר בנקודת זמן אחרת, הוא עדיין משקף את רגשותיהם של אריתריאים רבים כיום".

"זמן, בגדת בי, הפכתי לפליט

לאדם שחי בבושה, שלא יכול להתהלך בגאווה

(..) אתה גורם לי לשאת פצע שנפתח פעם אחר פעם ולעולם לא יחלים

אשאל אותך שאלה ואתה תענה לי, Zemen (זמן)

מדוע אינך יכול להעניק לי אהבה, אחדות וגאווה?"

"השיר הזה גורם לי לבכות," אדהנום המשיך, "הוא נוגע בחוויית הגלות שאני נושא ושלעולם לא תיעלם. אני צריך להתמודד עם הפצע הזה וללמוד לחיות איתו. ברייה שיקף את אותן התחושות שאני חווה כעת. המילים שלו נותנות לי תקווה. הוא חש את מה שאני חש, מזכיר לי את הבית שלי, ושותף בצער שלי". ההתרפקות הנוסטלגית כיום על המוזיקה של ברייה בקרב הפזורה האריתריאית, לצד העכשוויות שלה, הפכו אותו לגיבור-על שלהם: תושבי עיר הבירה אסמרה שחיים כיום בישראל מכנים אותו "רובין הוד של אסמרה", נדבן ופילנתרופ שחילק את הכסף שהרוויח מהמוזיקה לעניי העיר.

גבורה ומחאה: מוזיקה אריתריאית תחת הכיבוש האתיופי

כמו המוזיקה של ברייה, ששיקפה את המאבק האזרחי לעצמאות, גם אמנים אחרים הצטלמו במדים וקראו להצטרף למאמץ המלחמתי. המוזיקה הפופולרית של אריתריאה התפתחה בשנות השישים של המאה הקודמת, כמעט במקביל לפרוץ המלחמה, תוך התגייסות מלאה ופעילה בלחימה וחיבור שירי הלל לגבורה. הנטיות הלאומיות והפטריוטיות של הלוחמים האריתריאים השתקפו במוזיקה המקומית, שהפכה לכלי להעלאת המודעות הפוליטית בקרב צעירים, וכן לעידוד רוחם של הלוחמים – רבים מהם הפכו לכוכבי פופ אחרי קבלת העצמאות. טספאיי מהרי היה לוחם שהופיע בשנת 1977 במדים עם השיר הפופולרי "ניצחון":

"תן לי מים, אני צמא", שר הזמר הטיגריני סעיד אבדלה. הוא התפרסם בתקופה שבה אסרו השליטים האתיופים על תושבי אריתריאה להתבטא בנוגע למאבק, כך שאמנים רבים מצאו דרכים עקיפות להעביר את המסר, דרך שימוש במטאפורות ובדימויים, באופן שחתר תחת אתיופיה אשר סיפחה אליה את חבל אריתריאה בשנת 1947. הסצינה המוזיקלית של חבל אריתריאה הפכה לזירת מאבק: מצד אחד, האריתריאים שסופחו סירבו להיות מוצגים כאזרחים אתיופים, ומהצד האחר, משטרו של היילה סילאסי באתיופיה עשה כל מאמץ כדי למנוע מזמרים אריתריאים לשיר בשפתם הטיגרינית.

האתיופים ביקשו לשלוט על דרכי הלימוד, על השפה וכן על המוזיקה שתושמע בחבל אריתריאה. כתוצאה מכך, אריתריאים מצאו עצמם מתארים את חייהם תחת הכיבוש האתיופי דרך המוזיקה. השיר של אבדלה מייצג זרם שירת מחאה של ממש מצד אריתריאים שהיו תחת המשטר האתיופי והחלו להתקומם נגד אתיופיה כבר באמצע שנות החמישים.

הניצחון במלחמה הארוכה מול אתיופיה הושווה במקרים רבים לניצחון של דוד על גוליית, אריתראה שמעולם לא קיבלה סיוע ממדינות זרות אל מול אתיופיה שמומנה על ידי ארצות הברית ומאוחר יותר גם ברית המועצות. נרטיב הניצחון ההירואי רק הוסיף לכוח החברתי הגדול שבמוזיקה האריתראית, לדמויות של החיילים הגיבורים שהופיעו בשירים, ובעיקר להתרפקות הנוסטלגית על התקופה הזאת.

לאתיופיה ולאריתריאה יש הרבה במשותף וזה אילץ את מעצבי הזהות האריתריאית לבדל את עצמם מהנרטיב האתיופי. גם אם כלי הנגינה והסולמות האריתריאיים דומים לאלה האתיופיים, האריתריאים בידלו את עצמם מבחינת הסגנון והשמות שניתנו לכלי הנגינה שלהם (שדי דומים לאלה האתיופים). המוזיקה הטיגרינית אופיינית לחבל טיגראי שבצפון אתיופיה, על גבול אריתריאה, וכן לאריתריאה עצמה. היא שונה מהמוזיקה האמהרית, הדומיננטית בשאר חלקי אתיופיה, במקצבים ובמנגינות, אולם לשתיהן יש מכנה משותף והוא הסולמות הפנטטוניים: המוזיקה המקומית מורכבת מחמישה סולמות. הקראר, נבל קטן בעל שישה מיתרים שמאפיין את התרבות הטיגרינית, הוא אחד מכלי הנגינה שמאפיינים את המוזיקה האריתריאית.

" Tsbukti Fetret" הוא שיר של להקת הרגאיי הישראלית Zvuloon Dub System, בליווי נגן הקראר יעקב לילאי:

Ethiopiques הוא אחד מהשמות היותר מוכרים במרחב המוזיקלי של אתיופיה, והוא מציין סדרה של אלבומי אוסף משנות השישים והשבעים של המאה שעברה, תקופה המכונה באתיופיה "תור הזהב של המוזיקה האתיופית", לצד כמה הקלטות חדשות. האלבום החמישי בסדרה הוקדש למוזיקה הטיגרינית, כך שלמעשה ההבדלה של התרבות הטיגרינית מזו האמהרית נוכחת כבר בזהות האתיופית עצמה:

מוזיקה בעידן שלאחר העצמאות

אם היה אפשר לראות את הסצינה האריתריאית כעשויה ממקשה אחת בתקופת מלחמת העצמאות והמאבק נגד אתיופיה, כזו המתגייסת ללא סייג למען המאמץ האזרחי והצבאי, המציאות המורכבת באריתריאה שלאחר העצמאות הביאה לפילוג גם בקרב האמנים הרבים: תומכי המשטר מול מתנגדיו. כמו 3% מאוכלוסיית המדינה, יש אמנים שברחו מהדיקטטורה, ולעומתם, יש את אלה שנשארו נאמנים למשטר וממשיכים להתגורר במדינה. המשותף לכולם הוא המטען הפטריוטי של המוזיקה, גם בקרב המתנגדים לדיקטטורה של איסיאס אפוורקי, ששולט במדינה מאז קבלת העצמאות. עם זאת, צריך לסייג גם את החלוקה הזאת, משום שחלק מהאמנים שנמלטו מהמדינה נותרו תומכי משטר גם בגלות. כך לדוגמא הלן מלס, מהכוכבות הגדולות של המוזיקה האריתריאית, שהייתה בעבר לוחמת בצבא וכיום מתגוררת בלונדון ותומכת משם במשטר:

במציאות הפוליטית של אריתריאה, כמעט כל אמן וכל להקה חייבים להשתייך לאחד משני הזרמים, כך שהטעם המוזיקלי של גולה בדרום תל-אביב או של תושב מקומי באסמרה מושפע לא רק מהמוזיקה עצמה, אלא גם מההשתייכות של אותו אמן לזרם ההתנגדות או לזה של התמיכה. במילים אחרות, הטעם המוזיקלי של האריתריאי מסגיר את התפיסה הפוליטית שלו. שירת מחאה תושמע בוודאי בקרב הגולים, בעוד שבקרב המקומיים היא אסורה.

אחד מהשמות הבולטים במוזיקת המחאה שאהוד בקרב הקהילות הגולות הוא יוהאנס "וודי" טיקאבו, שנמלט מארצו באוקטובר 2013, באמצע מסע הופעות בארצות הברית שנערך במימון מפלגת השלטון (People's Front for Democracy and Justice) PFDJ, ומאז שר בגלוי נגד הדיקטטורה ואיסיאס אפוורקי:

אם ימאנה ברייה היה הגיבור של האריתריאים בעידן המלחמה נגד אתיופיה, אברהם אפוורקי היה הכוכב הבלתי מעורער לאחר קבלת העצמאות. אפוורקי הוא דוגמא יוצאת מן הכלל המעידה על הכלל. הוא נמלט מארצו בעקבות המלחמה, אולם המוזיקה שלו הפכה לפופולרית מדי כדי שתיאסר להשמעה באריתריאה. משפחתו של אפוורקי ברחה קודם לסודן ומשם לאיטליה, הוא למד מוזיקה ברומא ושם גם הקליט את אלבומו הראשון, בשנת 1991: Kozli Gaba, שהופק והופץ על ידי חברת התקליטים הנודעת Virgin Records. האלבום הזה הוא תקדים בפני עצמו: הוא האלבום הראשון של זמר אריתריאי בהפקה זרה שהופץ לקהל ברחבי העולם.

המוזיקה שלו, כך היא מתוארת בנרטיב התרבותי של אריתריאה, נגעה בחייהם של האזרחים משום שעסקה בדימויים תרבותיים בעלי מטען חברתי חזק במיוחד, שדיבר גם אל לבם של אלה שנשארו במדינה להילחם. את השירים האלה אפשר לתאר כפיוז'ן מעניין בין מוזיקה טיגרינית מסורתית, ג'אז ואר אנד בי, עם קורטוב של רגאיי. שילוב הסגנונות הזה בולט בעיקר באלבומו האחרון משנת 2006, " Semai" / "שמיים", שהפך למעין תמונת מראה של החברה האריתריאית על בעיותיה. מותו באותה שנה, בטביעה בים האדום באמצע צילומים לקליפ חדש שצילם, הפך ליום אבל לאומי באריתריאה.

גם בחברה מגויסת ומתגייסת, תהיה זו טעות לחשוב שהסצינה המוזיקלית טעונה במסרים פוליטיים וחברתיים בלבד. היא כוללת כמובן גם את מוזיקת הפופ הצעירה יותר, שלא מדברת על שחרור ומאבק אלא על אהבה, ועל געגועים לאהוב או לאהובה. האוכלוסייה שנשארה באריתריאה צעירה מאוד, כך שיש  לא מעט מקום גם לסגנונות אלה. השפעות מערביות, ורחמנא לצלן שירה בשפה האנגלית, ניכרות גם בסצינה המוזיקלית של מדינה סגורה ומסוגרת כמו אריתריאה:

השם הבולט ביותר בתחום המוזיקה הפופולרית  באריתריאה הוא זה של להקת Asmara All Stars, קבוצת נגנים וזמרים שהוציאה בשנת 2010 את האלבום "Eritrea Got Soul". האלבום הזה חוזר לתור הזהב של המוזיקה האתיופית, זו של סדרת האלבומים Ethiopiques, ומעניק לשניים אלה נופך חדשני שמשלב מקצבים עדכניים. כך לדוגמא השיר "Wushate", להיט פופ קלאסי באריתריאה של אמצע שנות השמונים, שמדבר על אותם אנשים "שחיו חיי סבל, חיים שאתה לא היית רוצה לחיות". הוא נכתב ובוצע על ידי ברקטי וולדסלאסי לאחר שהחליטה לעוזב את ביתה ולא להשתתף במלחמת השחרור.

קולות מאפריקה שמחים להקדיש את המיקסטייפ האריתריאי שלנו לרובין הוד של אריתריאה, הזמר ימאנה ברייה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לחימה ונגינה: שורשיה של המוזיקה הטוארגית

פיגמים ופסיכדליה: פרנסיס ביביי, איש הרנסנס של המוזיקה האפריקאית