in

פיגמים ופסיכדליה: פרנסיס ביביי, איש הרנסנס של המוזיקה האפריקאית

פרנסיס ביביי רצה להפיץ את המוזיקה המסורתית והתרבות הילידית של אפריקה לכל עבר, ועשה זאת דרך מוזיקה אלקטרונית שמהפנטת את האוזן, צלילים שנלקחו ממקום רחוק ופרוע, וספרים שזכו להצלחה גדולה. ייצוג היבשת כפי שהיא, ללא חנופה או עידון, ורק חבל שלא נותר דבר מהמורשת החשובה שלו כיום.

מאז פרצה המוזיקה האפריקאית את גבולות היבשת, אי שם בסוף שנות השמונים, אמנים אפריקאים מתמודדים עם אותה דילמה: אנחנו כוכבים מקומיים, סבבה. אבל מה עושים כדי שהמוזיקה תזכה להצלחה ופרסום במערב, שם הכסף הגדול והתהילה העולמית? יש האומרים שצריך להמשיך לעשות את המוזיקה המקומית תוך ניצול מרבי של האיכויות המיוחדות שלה, והאנשים הלבנים ילמדו לבסוף  להעריך את זה, כמו למשל חברי להקת פאנדיקה מאתיופיה, בהופעה שהתקיימה כאן לפני כשלושה שבועות.. אחרים, אמאדו ומרים למשל, יגידו שצריך לקרב את המערב אלינו דרך מוזיקה שנשארת נאמנה למקור מחצבתה אבל משלבת אלמנטים מוכרים ממדינות מפותחות.

פרנסיס ביביי הקמרוני  (2001-1929) הוא מורה הדרך של הבוחרים באפשרות השנייה, המורכבת יותר ולכן אולי גם המעניינת יותר: היא דורשת רגישות רבה יותר, ואם חס וחלילה ההפקה מקבלת גוון מערבי מדי (כמו האלבום האחרון של אמאדו ומרים), הם צפויים לביקורות צולבות. הפקות כאלה אף מכונות לעתים "קולוניאליזם מוזיקלי", ומוצגות כעוד הוכחה ניצחת לכך שפרנץ פאנון צדק, שהתודעה המערבית השתלטה על המוזיקאים ועל חברה המקומית.

המסר שמאחורי הפקות שמצליחות לשלב בין אפריקה והמערב בעדינות ובחוכמה הוא אדיר, ומהדהד למרחקים: השתחררנו מכבלי מדינות אחרות. אנחנו עצמאים, אדונים לתרבות שלנו, ומצליחים למשוך קהלים שרחוקים מאיתנו גיאוגרפית ותרבותית בזכות מי שאנחנו ומה שאנחנו עושים, ולא בזכות חנופה או צלילים ערבים לאוזן מערבית. זה היה המסר של פרנסיס ביביי. הוא ביקש לקרב את המוזיקה המסורתית של מערב אפריקה לשאר העולם, ועשה זאת בדרך הכי לא מתחנפת שיש: העולם המוזיקלי שלו עשיר, מינימליסטי, אך באותה נשימה הוא גם מגוון במוזיקה רבת פנים, עם גיטרה אקוסטית וכלי נשיפה ואפילו צלילים ממוחשבים, בלדות נוגעות ללב או קטעי פסיכדליה, צלילים משנות השבעים והשמונים שנשמעים חדשניים ומקוריים גם היום ועדיין זוכים להערכה, בתקופה שבה נדמה לפעמים כאילו מוזיקה כבר לא יכולה לחדש דבר. ביביי, איש הרנסנס של המוזיקה האפריקאית, האיר למוזיקאים אחרים את הדרך אל הבמות הגדולות בעולם.

המוזיקה של ביביי היתה רק פן אחד בקריירה המגוונת שלו, שתרמה תרומה מכריעה לאופן שבו מתקבלת התרבות האפריקאית במערב: בכל מה ששלח את ידו, הוא לא ניסה להידמות לתרבות המערבית. הוא כתב רומנים עטורי פרסים, וכן ספר עיוני חשוב על מוזיקה אפריקאית, הלחין וכתב שירים, ואפילו היה שדרן רדיו.  ספרו "הבן של אגתה מודיו" זכה בסוף שנות השישים בפרס החשוב ביותר לספרות אפריקאית בצרפת. זהו סיפור אהבתם של מ'בנדה ואגתה, הראשון מעיירת דייגים בקמרון, שמבקש את ידה של אגתה, אולם מסורב ומתחתן לבסוף עם ברירת מחדל. כשהוא חוזר לבסוף לחיקה של אגתה, הוא מגלה שהפכה לנערת ליווי שמענגת אירופאים בקמרון. השניים מתחתנים למרות שאגתה לא נאמנה לו, ואף מביאה לעולם ילד שברור כשמש שהוא לא מזרעו של מ'בנדה, אלא בנו של איש לבן.

מספרים על ביביי שגדל ליד דואלה, עיר בקמרון שהייתה אז תחת חסות בריטית וצרפתית משותפת, ולמד את השפה והמוזיקה המערבית כבר בגיל צעיר. הוא התמחה בנגינה על פסנתר, כינור ומנדולינה, וכשהיה בן תשע התמקד בגיטרה, אולם אז התרחש דבר שעיצב את חייו וככל הנראה גם את מוזיקת העולם: פרנסיס נמשך אל שמאן כפרי, זקן שנהג לנגן בעזרת הפה בנבל עם קשת תוך דקלום מזמורים עתיקים בשפה ילידית. הכלי הנזכר דומה לזה שאלן לומקס תיעד וכונה בפי השחורים בדלתא של המיסיסיפי "Didley Bow". המבוגרים בכפר הזהירו את ביביי מפני הסכנה שאורבת למי שבא במגע עם האיש הזה, שנתפס כשליחו של השטן, אבל בעיני פרנסיס, השמאן הזקן "ייצג משהו אחר לחלוטין. את המציאות של אפריקה, את חשיבות העבר שלה". הוא נהג לחמוק בלילות מבית הוריו לבית שכנו כדי לנגן בכלים המסורתיים, וכך התבשלה האגדה: ביביי החל להפיץ לכל עבר את התרבות הילידית של אותו איש זקן, והפך אותה ל"Raison D'etre" של חייו.

התרבות הילידית של ביביי תובלה לא אחת בהומור, סרקסטי וציני. כך הוא מלגלג בשיר "Agatha" על גיבורת הספר שכתב. השיר זכה להצלחה רבה וביצועים מחודשים, המפורסם שבהם של הזמר הצרפתי הנודע ראשיד טהאה:

"אגתה, אל תשקרי לי!

זה לא הבן שלי,

את יודעת זאת היטב!

כל העולם רואה שהוא לא שלי

איך את יכולה להסתכל עלי כאילו כלום, אה אגתה?

את שחורה מכף רגל ועד ראש, כמוני

אז איך יכולת להביא לעולם ילד לבן?

מי החליף אותי?

חה, חה, חה, ח.ה.."

חייו של פרנסיס ביביי קיבלו תפנית כאשר עזב את קמרון ועבר לפריז בשנת 1950 כדי ללמוד בסורבון. הוא עשה תואר באנגלית ולצד לימודיו פתח בקריירה מוזיקלית עם להקה שהיו בה עוד שני חברים, אחד מהם היה אז אלמוני בשם Manu Dibango. "סול מקוסה", הלהיט הגדול של האחרון (1972), לא היה יכול לשרוף כל כך הרבה רחבות ריקודים ללא עזרתו של ביביי, שהראה לו את הדרך לבמות הגדולות. לאחר שסיים את לימודיו עבר ביביי לארצות הברית ולמד שם תקשורת ועיתונאות כתובה. משם נדד לגאנה והקים בה תחנת רדיו צרפתית, ואז חזר לצרפת והפך לשדרן רדיו מקומי.

כשחזר לצרפת בסוף שנות השישים היה אפשר כבר להבחין בביביי כפי שאנחנו מכירים אותו: אמן שמערבב בגאונות את אפריקה והמערב ויוצר תבשילים שמרתקים את האוזן, העין והחך המערבי. הקונצרט הראשון שלו, שנערך בשנת 1968 בפריז, התבסס על שירי תרבות הבאנטו העתיקה ומוזיקה פיגמית פוליפונית (רב-קולית), בשתי שפות מערביות (אנגלית וצרפתית) ובשפת הדואלה, מחוז ילדותו. הספר "הבן של אגתה מודיו" ראה אור באותה השנה.

למרבה הצער, עד היום לא פורסמו כלל הופעות חיות של ביביי, גם לא הקונצרט הראשון שלו בפריז, שאם לשפוט מהתיאורים בטקסטים הבודדים שנכתבו עליו, נשמע מסקרן. מה שיש לנו זה קצת יותר מעשרים אלבומים שהקליט החל בסוף שנות השישים-תחילת השבעים ועד למותו הפתאומי מהתקף לב בשנת 2001. מעניין לציין שבאלבומו הראשון (Idiba, 1972) כבר טמונים זרעי הרומן הארוך שהוא עתיד לנהל עם שני יסודות שיעמיקו ויהפכו למרכזיים בעבודותיו: כלים מסורתיים מאפריקה וסינתיסייזר, לצד עיצוב גרפי מרשים של העטיפות. האלבום משנת 1972 הופק בשיתוף עם חבר ילדותו מאנו דיבאנגו, ואת התקליט הראשון הקדיש ביביי ללאופולד סנגור, נשיאה הראשון של סנגל ואחת מהדמויות המרכזיות שעיצבו את ההגות של אפריקה הפוסט-קולוניאלית. בדומה לביביי שביקש להפיץ את הצלילים המסורתיים של היבשת, סנגור עמד בראש תנועת "Negritude" החשובה ששמה לעצמה למטרה להעלות את המודעות לציוויליזציה השחורה דרך ספרות, שירה ומוזיקה.

אשר לעיצוב התקליטים, ללא ספק לא רחוק היום שגלריה זו או אחרת תציג תערוכה של עטיפות האלבומים של ביביי, שניכר שהוקדשה בהם מחשבה גדולה לא פחות מאשר בהפקה המוזיקלית.

La Condition Masculine, 1975

Savannah Georgia, 1975

Rire Africain, 1981

Psychedelic Sanza 1982 – 1984, 2014

כשלוש שנים לאחר ששוחרר אלבומו הראשון ראה אור ספרו העיוני החשוב "African Music: People's Art". כמו אלן לומקס שחקר את המוזיקה של השחורים במיסיסיפי והפיץ ברבים הקלטות שטח שביצע, כך ספרו של ביביי נולד לאחר שחרש לאורכה את היבשת שמדרום לסהרה והקליט את המוזיקה הילידית, בתקופה שבה הרבה לערוך נסיעות באיזורים אלה מתוקף תפקידו המיוחד מטעם UNESCO. הספר של ביביי הוא ניסיון יומרני אך מוצלח של מוזיקאי אקדמאי לחבוש את כובע האתנו-מוזיקולוג ולתאר בפחות ממאתיים עמודים את כל המכלול וההוויה של המוזיקה הזאת: הכלים המסורתיים, האופן שבו המוזיקה משתקפת בחיי היומיום, ותפקידו של המוזיקאי בחברה המסורתית. כל התיאור האנתרופולוגי המפורט הזה מלווה בתצלומים עוצרי נשימה של טווארגים בטימבוקטו, פיגמי שמנגן על ה-Didley Bow שלו, וכלי נגינה שמקושטים כחלק מפולחני טקסים מקומיים. עבודת המחקר המרשימה של ביביי שכונסה בספר זה נותרה עד היום אחד המקורות האקדמיים החשובים ביותר למוזיקה אפריקאית.

 

אחד מסימני ההיכר המוזיקליים של פרנסיס ביביי היה ה-Sanza, כלי נגינה ממשפחת "פסנתרי אגודל" שנפוצים במזרח ובמערב היבשת במגוון וריאציות ושמות: לרוב מדובר במשטח עץ שעליו מורכבות רצועות מתכת, והצליל נוצר דרך אחיזה בעץ עם הידיים ופריטה על פיסות המתכת עם האגודלים, כמו למשל בשיר הבא מזימבבווה. ביביי לקח את הסאנזה והפיק ממנו סאונד פסיכדלי, שלו הוקדש האוסף הנהדר "Psychedelic Sanza 1982 – 1984". הסאנזה משתלבת באלמנטים אלקטרוניים בכמה שירים באלבום, כמו "Bissau" ו-"Ngoma Likembe", שהפכו לקלאסיקות אלקטרוניות של ממש. שימו לב לסאונד הנקי מזימבבווה בהפקה מהשנים האחרונות לצד הערבול שעבר לפני יותר משלושים שנה.

ֿ

הדבר הראשון שעולה על הדעת אחרי ששומעים את האלבום הזה מסתכם במילה אחת: ג'ונגל. במשך כמעט שעה ביביי לוקח את המאזינים למסע בתוך צלילים שנשמעים כאילו נלקחו זה עתה, כמו שהם, ממקום רחוק, ירוק ופרוע. לא שומעים דברים כאלה בכל יום, לא בשנת 1982 וגם לא ב-2017. הדבר הרחוק והפרוע הזה הוא התרבות הפיגמית הייחודית, שאותה ניסה ביביי להפיץ דרך האלבום ובעזרת הספר שכתב על מוזיקה אפריקאית. הפיגמים הוא שם כולל שניתן (כמובן, על ידי גורמים מבחוץ) לקבוצות אתניות של ציידים-לקטים באזור קו המשווה ומרכז אפריקה, שגובהן הממוצע הוא 150 ס"מ ומטה.

אחד הדברים המשותפים לקבוצות הפיגמים השונות החיות בתאילנד, באוסטרליה בקונגו או בקמרון, הוא מוזיקה שחובקת את הקהילה כולה מתוך הכרח. "הם חיים על ציד, לקטנות ופירות היער, וכן על סחר חליפין עם כפרים שכנים", כותב ביביי בספרו, "כל עבודתם היומיומית מלווה במוזיקה. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, כולם תורמים את חלקם למטרה הכללית דרך שירה, מחיאת כף ופעולות אחרות שעוסקות בקצב. כל הפיגמים הם מוזיקאים, אם לא כן, הם לא יוכלו לקחת חלק באופן מלא בחיי הנוודות שלהם כציידים. המוזיקה שלהם מתוחכמת בצורה ובקצב וכן בטקסיות שלה. הם כמעט לא שרים במקהלה הרמונית; השירים שהם מבצעים נוהגים לחגוג ציד מוצלח במוזיקה פוליפונית בעלת מבנה קצבי די פשוט, מלווה במחיאת כף ובמקלות שמכים בהם האחד בשני. למרות שהשירים נענים  למסגרת נוקשה למדי, למוזיקאים נותר מרחב לא קטן לדמיון וליצירתיות. כשכל חברי הקהילה מוזיקאים, למבצע אין כל מקום ייחודי משלו בציבור שבו הוא יכול להבדיל את עצמו מהאחרים".

יש פער בלתי נתפס בין התרומה העצומה של ביביי לייצוג היבשת במערב ובין הזיכרון שנותר ממנו כיום. חוץ מהאלבומים שלו, שזכו להכרה רחבה, לא נותר הרבה מהמורשת שלו. הסבר חלקי לכך ניתן אולי בריאיון שנערך עם שניים מבניו, פטריק וקידי, בשנת 2014. "הוא היה מתעורר בבוקר, ישר לתוך היצירה ולכן היה מאושר. הוא עמד מאחורי הבחירות שלו. אבל אני חושב שהוא היה רוצה לקבל יותר הכרה", אומר פטריק.

"הייתה כאן צניעות מוגזמת", מוסיף קידי, "הדור שלו דגל ב'מעשים ולא מילים', גם כאשר התחלפו העתים והמוטו היה 'לעשות ולפרסם'. הוא ניהל את הקריירה שלו באופן אמפירי, בניסוי ותעייה. היו לו סוכנים, אבל הוא היה הסוכן של עצמו. השם שלו הופיע בספר הטלפונים, ואנשים התקשרו אליו ישירות כדי להציע לו לנגן. הטלפון היה מצלצל אצלו בבית, והוא ניהל את העניינים בעצמו". בגיל מבוגר יחסית התפטר אביו ממשרתו הנוחה באונ"סקו, ופתאום היה עליו לפרנס יותר מחמישה ילדים. "זה היה מעשה קצת מטורף," אומר קידי, "לא היה לו מודל לחיקוי כיצד עליו לנהל את הקריירה שלו, הוא לא ידע להשוויץ ולהתבלט. רק עכשיו הדברים מתחילים להתבהר, ומתחילים להבין מה הייתה הדרך שלו. הוא שינה את העולם תוך שמירה על העולם שלו. הוא אמנם חי פחות משליש מחייו בקמרון, אבל מעולם לא מימש את זכותו לאזרחות צרפתית, ואת כל חייו הבוגרים הקדיש ליבשת האפריקאית".

אנחנו נרגשים מהמיקסטייפ הזה. המוזיקה של איש הרנסנס האפריקאי, פרנסיס ביביי, באדיבות רועי שפילמן מ-Libra Discoteque:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

להבין את אריתראה דרך המוזיקה שלה

ברלין פינת ביירות: הגרמני שמפיץ את בשורת המוזיקה הערבית לעולם