in ,

פס הקול של חופש: אפרו-האוס וסיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה

בשנת 1994 השתחררה דרום אפריקה ממשטר האפרטהייד שעסק בהפרד ומשול בין שחורים ללבנים. אל רחבת הריקודים הגיעה מוזיקה חדשה, מחבקת ומאחדת, שלא עזבה את דרום אפריקה מאז ועד היום

״דרום אפריקה היא המקום היחיד בעולם בו מוזיקת ההאוס היא סגנון פופולרי במיינסטרים של החברה. כשאתה מדליק את הרדיו, זה מה שאתה הולך לשמוע. זה מפתיע הרבה זרים שמדליקים את הרדיו ובטוחים שהם הולכים לשמוע קטע פופ בן שתי דקות. במקום זה הם מקבלים טרק של האוס של ארבעה רבעים שחוזרים על עצמם במשך 11 דקות רצופות. האוס הוא לא רק סגנון של מוזיקת ריקודים בדרום אפריקה. זאת גם מוזיקה שמאזינים לה. אנשים שומעים אותה בבית, במכונית, איפה שהם מסתובבים״.

גווין סטיינגו, אתנומוזיקולוג וחוקר מוזיקה אלקטרונית בדרום אפריקה

לפני תשע שנים העבירה הסופרת הניגרית החשובה צ׳ימננדה אדיצ׳ה הרצאה בטד שהפכה למכוננת בקרב האפריקניסטים, סטודנטים ומרצים שחוקרים את היבשת. כותרת ההרצאה, ״הסכנה בלספר סיפור אחד״, מלווה עד היום את התואר הזה ברחבי העולם כדי ללמד שיעור באי-הכללה. ״מובן, אפריקה היא יבשת רווייה באסונות״, היא מספרת בווידאו שזכה כבר ל-15 וחצי מיליון צפיות, ״חלקם קשים במיוחד – כמו מקרי האונס המזעזעים בקונגו. וחלקם מדכאים, כמו העובדה שעל כל 5,000 מובטלים ומחפשי עבודה, ישנה משרה פנויה אחת בניגריה. אך ישנם גם סיפורים שאינם על אסון. וזה חשוב ביותר; זה חשוב באותה מידה לדבר גם עליהם״.

הרלטיביזם הזה טוב ויפה, אבל בכל מה שנוגע למוזיקה מהיבשת אפשר להכיל עליה שני חוקים אוניברסליים ומכלילים: הראשון הוא שמוזיקה שמדרום לסהרה לעולם תיווצר מתוך השפעות חיצוניות, והשני הוא הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הצלילים להקשרים הפוליטיים שלהם.  האפרוביט של פלה קוטי הושפע מהג׳אז והפאנק בארצות הברית ושימש ככלי של מחאה חברתית נגד הממשלות ביבשת שהובילו למשבר הכלכלי בשנות השבעים.

במאה ה-21 נוספה לו ס׳, בלשון רבים, והסגנון שעבר דיגיטציה החל לקבל השראות והשפעות מג׳מייקה והקאריביים – עד כדי טשטוש ההבדלים בין שתי היבשות. יש הטוענים שהרקע לצמיחה שלו דומה לזה של הגלגול הקודם, ואמנים כמו וויזקיד או מליק ברי לקחו את אותה המחאה החברתית ונתנו לה פרשנות אחרת: הם שרים על עשיית כסף מהיר כדי להתחקות אחר דמות החייל הכל-יכול בניגריה המושחתת של המשבר הכלכלי בשנות השבעים והדיקטטורה הצבאית בשנות השמונים. אחת מהבדיחות האהובות עלי עם אנשים שמכירים את הסגנון היא הרעיון ההזוי להפיק ביום מן הימים מסיבה שתוקדש כולה לשירי אפרוביטס על כסף – בדיקה ראשונית גילתה שמדובר בפלייליסט ארוך של שירים העונים לשמות כמו ״לקחה לי את הכסף״, ״איפה הכסף?״, ״לטעום את הכסף״ ו- ״יותר מדי כסף״.

מלבד היותו אירוע תרבות בקנה מידה שטרם נראה בישראל, פסטיבל ״מטאור״ שיתקיים בין התאריכים 6-8 לספטמבר אמור לחשוף את הקהל המקומי לכמה מהתופעות הבולטות בסצינה האפריקאית, ובמידה רבה יש כאן עשייה של צדק מוזיקלי חשוב. לא מדובר בשוליים של היבשת, אלא בכמה מהשמות הגדולים של סגנונות שכבר מזמן כבשו את רחבות הריקודים בארה״ב ובעיקר באירופה. מליק ברי לדוגמא הוא אמן אפרוביטס, סגנון שמכונה פופ ניגרי אך ברי עצמו בכלל יליד לונדון. בראיון בפברואר האחרון הוא מספר כיצד תפוצת המוזיקה האפריקאית העדכנית ממערב היבשת אל הקולג׳ בו למד באנגליה חשפו אותו בשנת 2010 בפעם הראשונה אל אמנים כמו דאווידו, גיבור-העל של המוזיקה הניגרית.

סגנון אחר בעל שורשים מערביים שכבר מזמן חרג מגבולות היבשת הוא האפרו-האוס שנוצר בדרום אפריקה, אך למרות ההשפעה מהשתכללות המוזיקה הדיגיטלית במערב ורחבות הריקודים של ניו יורק, שיקגו ולונדון בשנות השמונים, צמיחתו במדינה שבקצה יבשת אפריקה היא במידה רבה הסיפור של דרום אפריקה בעידן שאחרי האפרטהייד.

בעוד מוזיקת האוס שגשגה בשאר העולם בסוף שנות השמונים החרם התרבותי על דרום אפריקה הקשה על התושבים להיחשף למוזיקה שבחוץ. כאשר האפרטהייד הסתיים בשנת 1994 נתפסה המוזיקה הזאת כחותרת תחת השסעים החברתיים והסגרגציה בין שחורים ללבנים. ״החשיפה אליו הייתה אסורה, אך באותה הנשימה הייתה תחושה שמוזיקת האוס אינה עוסקת בגזע או צבע עור – תפיסה של סגנון בינלאומי, שאיפשהו באמריקה או מחוץ לדרום אפריקה יש מוזיקה שחוצה גבולות גזעיים. זה תפס את תשומת הלב של הדרום אפריקאים. כיום האפרו-האוס לא נתפס כמוזיקה של הגטאות, אלא כמשהו קוסמופוליטי״, מספר גווין סטיינגו.

״האפרטהייד עסק בהפרד ומשול. מה שדיבר לליבם של הדרום אפריקאים היה שבירה של הגבולות הללו״, הוא מוסיף, ״בזמן האפרטהייד כאלה מקבוצת הזולו נהגו לשמוע מוזיקת זולו, סוואזי הקשיבו למוזיקה שלהם, וכו׳. כשאתה מבין עד כמה האנשים הללו היו מופרדים ומבודדים האחד מהשני, אתה מבין את העוצמה שיש באפרו-האוס: מוזיקה עם כוח שמסמלת בינלאומיות, מודרניות ואורבניות, מוזיקה נטולת גזע״.

עד כמה המוזיקה הזאת צמחה כנטולת מאפיין גזעי בדרום אפריקה אפשר ללמוד מהאדם שאחראי לחשיפה שלה.  בלבה של מדינת האפרטהייד, פרטוריה בירת דרום אפריקה, DJ Christos היה תקליטן לבן בעל שורשים יווניים שנחשב לראשון שהביא את ההאוס למדינה. הוא רכש ציוד ומספר תקליטים בחו״ל, הביא אותם לדרום אפריקה, והחל לתקלט במועדוני לילה.

כריסטוס החל ליצור סביבו קהילה של תקליטנים ואחד מהם היה גנייני שבללה שהלך לכיוון אחר מחבריו. בעוד האחרים התרכזו סביב התקליטים והמועדונים, מבטיחים לנגן לקהל המקומי מוזיקה שהם מעולם לא שמעו כמותה, שבללה השאיל פטיפון מדוד שלו ומכשיר טייפ קטן. לילות שלמים הוא היה מקליט את התקליטים שהגיע מחו״ל ומעביר אותם לקסטות, ובבוקר היה מוסר אותן למנהלים של תחנות מוניות שהיו מוסרים את הקלטות לנהגים שלהם. שבללה נותר דמות מיסטית ולא מוכרת במשך שנים רבות, אף אחד לא הכיר אותו אבל כולם שמעו על הבחור מהסווטו שהיה מוסר קלטות של ״מוזיקה שלא נשמעה אף פעם״ וכך הסגנון הזה כונה בהתחלה ״מוזיקת גנייני״.

״לאנשים בדרום אפריקה האוס הוא לא משהו לסופי שבוע. זאת דרך חיים, פס הקול של החופש״, אומר Black Coffee שנחשב לגדול השגרירים של הסגנון הזה בעולם. אך המוזיקה של השנים הראשונות לא הייתה בעלת מאפיינים מקומיים מיוחדים אלא ייבוא של טרקים מחו״ל. מתי נוסף ה״אפרו״ להאוס, והוא הפך לסגנון נפרד? מתוך התקליטים שהובאו לדרום אפריקה באותן השנים התפתח הקווייטו (Kwaito) על ברכי ההאוס ביוהנסבורג ובסווטו, והפך לפס קול של דרום אפריקה המתחדשת. הביט הוא של האוס אך מעט איטי יותר, הליריקה היא בשפה מקומית (אנגלית, זולו וקוסה) והמסרים הם על השינוי הפוליטי עם עליית נלסון מנדלה.

״שרנו על האפרטהייד אבל שינינו את המילים כך שזה יישמע כאילו אנחנו מדברים על משהו אחר, כשבעצם מה שעשינו היה פוליטיזציה של המסרים״, מספר אחד המפיקים הגדולים בתעשייה טאמי מ׳נדלולי. סיסמאות ושירים נגד האפרטהייד עובדו לקווייטו והפכו את הסגנון הזה לסוג של מיינסטרים בדרום אפריקה. “Kaffir” ששוחרר על ידי האב המייסד של הסגנון ארתור מפוקטה בשנת 1995 היה הלהיט קוייטו הראשון בהיסטוריה של המדינה שכבש את רחבות הריקודים.

הקווייטו היה הכתר של הסצינה המוזיקלית בדרום אפריקה, אך הלך ונחלש בשנות האלפיים עד שהיום רבים טוענים שהסגנון הזה מת. מפיקי קווייטו עברו להאוס לאחר שהבינו שהמוזיקה שלהם תתנגן יותר, וככל שדרום אפריקה נפתחה יותר לעולם כך התגברה הכמיהה ל״קוסמופוליטיות״ של ההאוס. אבל סוד ההצלחה של האפרו-האוס הוא שלצד התפיסה הבינלאומית שלו מפיקים ותקליטנים מקומיים לקחו את מה שהקווייטו עשה ועשו ״לוקליזציה״ להאוס: ההשפעה הייתה מערבית אך נכנסו אליה אלמנטים מקומיים. 13 שפות מקומיות ותופים אפריקאים, הרמוניה שמושפעת משיר דרום אפריקאי ישן, ושימוש שהוא אמנם מינימלי יותר בשפה אך נועד לייצג משהו פוליטי או תרבתי-מקומי שהקהל במדינה יוכל להזדהות איתו. כיום דרום אפריקה היא אחת מבירות הסגנון בעולם, ותעשיית ההאוס הגדולה ביותר בעולם לנפש.

אי אפשר לדבר על מוזיקת אפרו-האוס בלי קטע נצחי אחד – “Township Funk” של DJ Mujava, בעצמו אמן קווייטו שבשנת 2008 עשה את המעבר למוזיקה המהירה והאגרסיבית יותר, בקטע שהפך לאחד ההמנונים הראשונים של אפרו-האוס בדרום אפריקה שפרצו את גבולות היבשת אך גם סימל בפעם הראשונה את ההשפעה של המוזיקה האפריקאית בסצינת מוזיקת הריקודים בעולם המערבי.

הקטע הזה לא היה עוד קטע האוס שיובא מאמריקה, אלא חלק מתעשייה גדולה ביותר בשם ״Township House״ שצמחה בפטוריה. העולם חיבק את מוג׳אווה ואת הסאונד הייחודי שלו שכבש את מצעדי הלהטים העולמיים וכנראה גם כמעט כל מועדון אפשרי באותה תקופה.

אין משהו יותר לוקאלי אך באותה הנשימה גם חדשני באפרו-האוס שעושה הצמד האדיר ״Black Motion״ שיככבו ביום הראשון של הפסטיבל (6.9). תקליטן ומתופף, אורגני מול דיגיטלי, אפריקה מול שאר העולם. ״השימוש שלנו בתופים מסורתיים הוא מה שמעצב אותנו כצמד״, מספר חבר הלהקה טבו מבוגוונה, ״החיבור שלנו עם תופים חיים במידה רבה עיצב אותנו מוזיקלית. גדלנו בסושנגובה (עיירה בסמוך לפטוריה – א.ר) בשנות התשעים כאשר מוזיקת ההאוס במדינה עמדה להתפוצץ. ההבדל ביננו למפיקים אחרים באותה תקופה היה שהם שבעוד הם רצו לשעתק את הצלילים אנחנו רצינו ליצור סאונד חדש שלנו״.

מאז ומתמיד הצמד שאף לעשות לוקליזציה לסאונד של ההאוס ולהפוך אותו מאפרו-האוס להאוס דרום אפריקאי. ״בכל רחבי העולם אתה שומע האוס עמוק, שבטי וחמור שאתה לא יכול לזהות את המיקום הגיאוגרפי שלו. אנחנו רצינו להפוך את הצלילים שלנו לקלים לזיהוי. אז השתמשנו בשפות שלנו, זולו או ט׳סונגה או כל שפה אחרת במוזיקה שלנו כדי שיהיה ברור מהיכן הגענו. אני משלבים גם מספר כלים מסורתיים שמלווים את התרבות של השפות הללו. לכל אחת יש את החוש המוזיקלי המיוחד שלה. זה יפיפה״.

את התקליטן על העמדה מלווה מאחוריו בהופעות מתופף אשר משלב בין מערכת תופים לכלים אפריקאים. זאת חגיגה של מוזיקת ריקודים מהיבשת של צמד שדרך חיזוק הזהות המקומית של הסאונד שלו הצליח לחרוג מגבולות היבשת עצמה. הם מופיעים ברחבי העולם, נחשבים לאחד ההרכבים העסוקים ביותר באפריקה, והבוילר רום שלהם בדרום אפריקה גרף עד כה למעלה מחצי מיליון צפיות.

הם מביאים איתם לא רק מוזיקה מעולה אלא גם תודעה עצמית על מקומה של דרום אפריקה במוזיקה, ומתוך התפיסה הזאת של המדינה שלהם צמח הסאונד שייחודי לבלק מושן. ״אם מסתכלים אחורה על ההיסטוריה המוזיקלית שלנו, הרב אמנים סימפלו מוזיקה דרום אפריקאית, בעיקר בארצות הברית, אך רבים לא יודעים את המקור של הסאונד הזה. אמנים כמו “Ladysmith Black Mambazo” סומפלו אינספור פעמים על ידי מפיקים אמריקאים אבל בגלל שארצות הברית נתפסת כבירת תעשיית המוזיקה אנשים חושבים שהיא גם המקור של הסימפולים הללו. התפקיד של אנשים פה הוא להחזיר את זה ליבשת, להשיב ש״לא, אנחנו אלה שיצרנו את הצלילים הללו״.

״אנחנו אפריקאים ועושים מוזיקה אפריקאית משום שמוזיקה תמיד הייתה מושרשת בתרבות והשורשים האפריקאים. קח את התופים כדוגמא; בכל פעם שאפריקאי קדום רצה לתקשר עם אבותיו הקדמונים הוא השתמש בתופים. זהו הרעיון מאחורי שם האלבום הראשון שלנו (“Talking to The Drums”) וזאת גם הסיבה שאנחנו מצליחים בחו״ל. אנחנו מייצגים את התרבות והשורשים שלנו, של אפריקה, דרך המוזיקה״.

על טהרת האפרו-האוס של דרום אפריקה עם תוספות מרגשות, שיווה ביווה מ״קולות מאפריקה״ הקליטה שעה של בלק מושן ומה שמסביב. הסצינה המוזיקלית בדרום אפריקה שופעת ביכשרונות צעירים, זאת ההזדמנות להכיר אותם:

לליין-אפ המלא של פסטיבל ״מטאור״ וקניית כרטיסים: https://meteorfestival.com

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ברלין פינת ביירות: הגרמני שמפיץ את בשורת המוזיקה הערבית לעולם

אספנות של מוזיקה אפריקאית במערב: של מי התקליט הזה בכלל?