in ,

אספנות של מוזיקה אפריקאית במערב: של מי התקליט הזה בכלל?

הוצאות מחודשות של מוזיקה אפריקאית ישנה הפכו במאה ה-21 לתעשייה פורחת. צלילים אנלוגיים משנות החמישים ועד השמונים מתגלים במערב ומעוררים עניין ופרסום מחודש עבור חלק מהאמנים, אך גם שאלות אתיות ופוסט קולוניאליות: האם האדם הלבן ממשיך לנצל את ״חומר הגלם״ של היבשת דרך ייבוא מוזיקה למערב?

״אתם מנגנים מוזיקה אפריקאית, אבל אתם אנשים לבנים. למה אין דיג׳יי שחור במסיבה הזאת?

״האירוע אורגן בדקה האחרונה, ולכן ביקשתי מחברים שלי לתקלט, ולצערי אני לא מכיר תקליטנים ממוצא אפריקאי שמתמקדים במוזיקה אפריקאית ומתגוררים בטורונטו".

בין השאלה לתשובה זו טמון מתח עצום שנמצא אצל כל אדם במערב שרואה את עצמו מחובר למוזיקה אפריקאית: מנגן או מופיע עם תוף אפריקאי מסורתי, שר בשפה שהוא למד במסע המוזיקלי במאלי, מנגן את התקליט מתוך עוד אוסף של לייבל מערבי שמצא אוצר גלום מהיבשת. הזמר, התקליטן או הנגן נאלץ להתמודד לעתים תכופות עם שאלת הזהות;  הוא אדם לבן שבוחר לעסוק ולהתפרנס ממוזיקה זרה. האם הוא מתפרנס על חשבונם? למה לנדוד אלפי קילומטרים ליבשת אחרת? האם זה בא על חשבון האפריקאים עצמם? בריאן שימקוביץ׳ הוא המייסד של הבלוג הנודע ״Awesome Tapes From Africa״, יהודי לבן מניו יורק שהחליט להעלות לאינטרנט את קלטות הטייפ אותן הוא מצא במסעותיו ביבשת. הוא היה אמור לתקלט בטורונטו, אך השאלה התמימה של תושב העיר גררה דיון ותגובות נאצה בשרשור ארוך שבסופו של דבר נמחק, והמסיבה שבוטלה.

כמו היריבות האידיאולוגית בין מרטין לותר קינג למלקום אקס, גם בוויכוח על מקומה של המוזיקה האפריקאית במערב יהיו את הרדיקלים והקונפורמיסטים. ״אתם מגיעים מתוך אהבה למוזיקה, חיים ומקדמים אותה במדינה שלכם״ אל מול ״אתם ממשיכים את הניצול של המערב את היבשת המסכנה״. הלייבלים מאירופה וארה״ב מפיצים בשנים האחרונות אינספור תקליטים של מוזיקאים מהיבשת ברחבי העולם, והופכים לשחקנים חשובים בהפצה המוזיקלית של היבשת החוצה. יותר מחמישים שנים אחרי סיום הקולוניאליזם באפריקה יש הטוענים שכל תעשיית המוזיקה האפריקאית כיום היא דוגמא מוכחת להמשך השעבוד של היבשת:

״נציגי חברות גדולות אפריקה יצאו למסעות חיפוש בעיירות שכוחות אל אחר תקליטים של מוזיקאים ששיאם היה בשנות ה-60-70 ונשכחו, תקופת הפוסט-קולוניאליזם באפריקה״, כותבת שירה שודרון במאמר שפורסם במגזין תדר בשנה שעברה. ״בשנים אלו יצירת מוזיקה התאפשרה בזכות התשתיות שהשאירו אחריהם האירופאים הקולוניאליסטים שעזבו; חנויות מוזיקה, אולמות קונצרטים ולייבלים מקומיים. בזכות אלה ניתן היה להקים תזמורות שמומנו ע״י הרשויות והפכו להיות הרכבים ייצוגיים של המדינה. המדינה שזכתה לעצמאות הפכה לישות לאומית המחפשת את זהותה והמוזיקה שיקפה תהליכים של חיפוש ואיחוד בניסיון לפתח אינדיווידואליות חדשה וייחודיות ביחס לזמנים עברו״.

״את התקליטים מהתקופה ההיא, שיש הקוראים לה ״תקופת הזהב״, קונים הלייבלים בסכומים ״זעומים״, ומוכרים אותם במערב, באירופה או בארה"ב במחירים גבוהים בהרבה ממחיר הרכישה או מחיר הזכויות להפצה מחדש. תהליכים אלה שנויים במחלוקת ומעוררים סימני שאלה – האם התקליטים הנשכחים הם נכס תרבותי של החברה ולכן לא ראוי שאנשים פרטיים מחוץ לאפריקה יקנו אותם, ויקבעו להם ערך כספי? או שמא מאחר וממילא שוכבים התקליטים כאבן שאין לה הופכין, ההוצאה המחודשת נותנת להם חיים חדשים וכבוד ראוי? (כמו גם תמורה לאמנים)״.

מהתאוריה אל הפרקטיקה: מי שמע על הצמד הלוהט ממאלי Amadou & Mariam עד שמאנו צ׳או הצרפתי הפיק להם את האלבום הנצחי “Welcome To Mali” בשנת 2005?  כמו מגלה ארצות במאה ה-19 מגיע המפיק הלבן לאפריקה ומוצא בה חומר גלם נכסף, אמן אפריקאי עם צלילים מהפנטים שמעולם לא התגלו מחוץ ליבשת. הוא מייצא אותו על תקליט “Re-Issue”, והופך לחברת תקליטים מצליחה. והאמן עצמו?

סטניסלס סורה הוא חבר ההרכב Volta Jazz Group מבורקינה פאסו ששיר שלהם התפרסם באוסף  ״ Bobo Yeye, Belle époque in Upper Volta״ שכלל שלושה תקליטים עם קטעים שהוקלטו בשנות השבעים בעיר בובו-דיולאסו, השנייה בגודלה בבורקינה פאסו. האוסף המצליח אף היה מועמד בשנה שעברה בפרסי הגראמי, אך סורה כלל לא ידע שהוא מופיע בו. בראיון שנערך איתו לאחר מכן הוא אמר ש״כמוזיקאי אני מרגיש צער רב לגלות שהשקעתי מאמץ רב וסבלתי ולאחר מכן מישהו אחר פשוט יצר אוסף מהמוזיקה שלנו והוא לבדו מועמד לפרס״.

סורה מתאר בהמשך הריאיון את המפגש שלו עם פלורן מזוליני, מפיק צרפתי שאחראי בשנים האחרונות על אינספור הקלטות והוצאות חשובות של תקליטים וכתיבת ספרים. בדיסקוגרפיה המאוד ארוכה שלו רשומים בין היתר סדרת האוספים הנהדרת ״African Pearls״ שהוקדשה בין היתר למוזיקה מגינאה, קונגו ומאלי, אך תיאור המפגש בין השניים זורק את הכינוי ניתן לאוסף (״פנינים״) כחומר גלם מקומי שמיוצא למערב לקונוטציה היסטורית ואחרת לחלוטין:

״מה שאני יודע זה שהגיע לכאן אדם לבן. הוא ניסה להשיג פרטים על החיים שלנו בתקופה שבה התזמורות הללו ניגנו. הבנו שהוא הולך לכתוב ספר על ההיסטוריה של המוזיקה שלנו. אבל בכל מה שנוגע להפקה ואוספים ודברים כאלה, אף פעם לא דיברנו על כך. אך פעם״.

״הוא לקח את ההקלטות של הבוס שלנו, טאנו בסומלו, הקלטה ישנה שלנו. הוא אמר לי שיבדוק אם אפשר לשחזר את הקטע ולתקן אותו. הוא עזב ומעולם לא חזר, לא התקשר, לא אמר דבר״, אמר חבר להקה נוסף. מזוליני בעצמו הגיב לטענות וציין שנפגש עם חברי הלהקה והאנשים שהיו תחת חוזה בתקופה זו: ״כמובן שאני לא יכול לפגוש את כולם. כמובן שכשאתה עובד על פרויקט שכזה יהיה תסכול, אנשים ידברו. העובדה שהוא מועמד לטקס פרסי הגראמי פשוט גררה את תשומת הלב של כמה אנשים״.

האמת היא כרגיל מורכבת יותר, אך בעסקי המוזיקה האפריקאית במערב אפשר לפעמים לעצב את המציאות וליצור עולם אוטופי של שוויון, גם אם המפיק הוא איש לבן מהמערב – במובן הזה לא צבע העור הוא זה שמשנה, אלא מה שאתה עושה איתו ונקודת המוצא שלך אל יבשת זרה. הנה הסיפור של כמה אנשים עם צבע עור שמסגיר את המוצא הלא-אפריקאי שלהם שהוכיחו שאפשר בכל זאת לעשות את זה נכון ביבשת השחורה.

אל פסטיבל מטאור שיתקיים בתחילת ספטמבר בקיבוץ להבות הבשן (6-8.9) יגיע Ata Kaak, כוכב טכנו מגאנה שהיה תעלומה מסתורית ולא פתורה עד לפני שנים בודדות. כאשר בריאן שימקוביץ׳, אותו אחד מהלינץ׳ הלא מוצדק בטורונטו, הקים את הבלוג ״Awesome Tapes From Africa״ הוא קנה בשנת 2002 את הקלטת של אטא קאק. כמו אמנים אחרים אותם פירסם בבלוג, בשונה מהמקרה של פלורן מזוליני, הוא ניסה לאתר את המוזיקאי והמפיק כדי להעניק להם את הקרדיט וחלק מהרווחים.

אך המסע אחר אטא קאק נתקל בקשיים אל צפויים. באחד ממסעותיו בגאנה בשנת 2002 קנה שימקוביץ׳ את הקלטת ״Obaa Sima״ שיצאה בשנת 1994. אף אחד לא שמע על האמן או האלבום,  שנותר כישלון חרוץ ולא זכה לחשיפה כלשהי בגאנה. אך שימקוביץ׳ שהוקסם מהשילוב המוזר שבקלטת בין מוזיקת היילייף, מעין גרסה אפריקאית של פאנק, למוזיקת ראפ. המסע אחר דמותו של אטא קאק, יאו אטא-אווסו בשמו המלא, רק הגביר את ההייפ שמסביב לאמן הגנאי. מי זה האמן המוזר מגאנה שנשמע כמו סאונד שלקחו מהחלל החיצון? אל שימקוביץ׳ התלווה צוות של BBC Radio (ששידר תכנית שליוותה את המסע) שבסופו של דבר איתר את אטא קאק כמתופף בטורונטו.

ברחבי העולם וגם בקיבוץ להבות הבשן צועקים כיום את פזמון השיר שפירסם אותו – ״אובה סימה!״. 25 שנה לאחר צאת האלבום אטא קאק הוא היום כוכב בינלאומי שמופיע ברחבי העולם:

אטא קאק היה הסנונית הראשונה של בריאן שימקוביץ׳ ואימפריית ״Awesome Tapes From Africa״, בלוג שהפך ללייבל שהפך לבית חרושת של אמנים שמתגלים לראשונה דרך הבלוג והופכים לכוכבים בעלי שם עולמי. מהיילו מרגיה האתיופי, DJ Katapila (תחזיקו את עצמכם ותנו לעצמכם רבע שעה לשמוע את המוזיקה הכי מוזרה ומרקידה ששמעתם בזמן האחרון), Penny Penny מדרום אפריקה, והיד כנראה עוד נטויה.

אך בעוד בראין שימקוביץ׳ מנסה ליצור עולם אוטופי-מוזיקלי, בגרמניה נוסד מעט מאוחר יותר לייבל שמנסה ליצור את השוויון גם דרך אמירה פוליטית חזקה. ״חביבי פאנק״ הוא לייבל גרמני של ג׳ניס שטורץ אשר מתמחה במוזיקה ערבית מצפון היבשת, בעיקר מאזור אלג׳יריה ומרוקו. ה״Re-Issue״ שפירסם את שטורץ היה הקול של פאדול, מעיין גרסה ערבית של ג׳יימס בראון שקשה להישאר אליה אדישים. כמו אטא קאק, גם לסנונית הראשונה של שטורץ לקח זמן עד שהתגלתה – והיא נחשפה רק בתום מסע בן שלוש שנים של הלייבל.

בעוד ששימקוביץ׳ התמקד במסרים מוזיקליים, עצם שחרור ההקלטות או פרסום האמנים, שטורץ הוא גרסה מתקדמת יותר של לייבל מערבי בעולם אפריקאי אשר מבין שכדי להצדיק את הפעילות שלו ביבשת זרה הוא צריך גם להעביר מסר חברתי ופוליטי. ״האלמנט הפוסט-קולוניאלי הוא משהו שנמצא בתודעה שלנו כשאנחנו עוסקים בשחרור הקלטות״, הוא מספר בראיון למגזין של התדר.

״אנחנו מנסים לסגור עסקאות הוגנות עם האמן או משפחתו, ומתחלקים ברווחים שווה בשווה תוך תשלום מקדמה מראש. בעבודה השוטפת שלנו ברשתות החברתיות אנחנו משתדלים לפרסם את הפוסטים גם בערבית. באופן כללי אני חושב שזה עוזר לנו להיות מודעים וערניים לכך שלייבל אירופאי שעוסק במוזיקאים ערבים הוא משהו שדורש תפיסות ייחודיות. למרבה האירוניה, אלה שביקורתיים כלפי הפרסומים שלנו הם לרוב אירופאים לבנים, ורק לעתים רחוקות שמעתי דברי ביקורת כאלה מאנשים במדינות הערביות עצמן״.

בערבוב בין הפוליטי למוזיקלי עורר שורץ סערה גם כאן לאחר שהצהיר שיחרים מעתה את ישראל, הצהרה מובנת מאליה ללייבל שעוסק במוזיקה ערבית. ״חביבי פ׳אנק הוא לייבל שעוסק בהוצאות מחדש של מוזיקה ערבית. באותה הנשימה אנחנו לא חיים בוואקום ולא נעצום את עיננו לנוכח הסיטואציות הפוליטית שסובבת אותנו״, פתח שטורץ את דבריו בפוסט נרחב ומנומק למדי עם תמונה של גדר ההפרדה. ״יש לי חברים מישראל, ניגנתי עם תקליטנים מישראל באירופה, וכן ישראלים נכחו במסיבות שלי. כל זה ראוי להערכה, אבל אני לא אנגן בשטח ישראל עצמה. ההחלטה לא הייתה קלה עבורי, במיוחד משום שאני גרמני שמגיע לשיח הזה עם הרקע המורכב של המדינה שלי. זה לא משנה את העובדה שישראל מונעת מפלסטינים שורה ארוכה של זכויות אדם, מפירה את החוק הבינלאומי, וממשיכה לבנות התנחלויות בשטח כבוש, וכל זה מונע מציאת פתרון של שתי מדינות״.

הקשר של המוזיקה לכל זה, לטענתו, היא היכולת שלה לתרום לנורמליזציה באזור. ״אני לא רוצה לתרום לרעיון הזה ש׳הכל בסדר, הנה תראה – יש גם מסיבות ערביות׳, כשלמעשה לא הכל בסדר״.

כדאי להצמיד את האוזן גם לאלבום הבא של ״חביבי פאנק״, הוצאה מחודשת ונהדרת של האלבום ״Muslims and Christian״ של הזמר הסודני קמאל קליה:

לייבל חשוב נוסף הוא ״Soundway״ אשר החל בדומה לאחרים מאספנות קדחתנית של איש אחד, מילרס קלרט הבריטי אשר התמקד בתגליות בגאנה. הוא מצא שם הקלטות אפרוביט ופאנק והוציא אותן ב”Re-Issue” תחת השם “Ghana Soundz” בשנת 2002. מאז ועד היום הוציא הלייבל יותר ממאה הוצאת מחודשות, בעיקר של פאנק ודיסקו אפריקאי ומוזיקה משאר העולם. בשנים האחרונות עבר הלייבל מהוצאה מחודשת של מוזיקה ישנה לאמנים עכשויים ומרתקים, כמו Dexter Story וגם Ibido Sound Machine:

הלייבלים פועלים בתוך עולם פוסט קולוניאלי ורגיש בו הם יודעים שיחסם אל האמנים האפריקאים יקבע במידה רבה את הלגיטימיות שלהם במערב. פלורן מזוליני יצטרך להתמודד בשנים הקרובות עם אות קין של ניצול חמור שילווה את הקריירה המוזיקלית שלו. באחת מהכתבות המרתקות שסקרו את תופעת ה״African Digging״ צוטט איש הרוח וולטר בנימין אשר טען ש״איסוף עוסק בהסדרת שליטה״. ״זה עוסק ביצור (ואף בכפיה) של סוג מסויג של סדר בעולם״, המשיך כותב המאמר, ״והסדר הזה לעולם לא נגמר. תמיד יש עוד תקליט להוציא״.

מה זה הסדר הזה, אתם שואלים? הלייבלים והן הקהל עצמו ממשיכים ״לתפוס״ את המוזיקה מהיבשת בתור קטגוריית העל ״מוזיקת עולם״, בדיוק כמו Soundway שמשחררים את ההקלטות מאפריקה בתוך בליל לא נגמר של תקליטים נוספים שמתחילים בפאנק תאילנדי ונגמרים בקומביה מיבשת אמריקה. האם הייחוד הקטגורי הזה עושה טוב למוזיקה ביבשת ומייחד אותה מהמערב, או שהוא מותיר אותה בתוך אי שוויון מבני? התשובה על כך מורכבת, אך מה שנותר הוא להיות מודעים לשאלות ולסוגיות האתיות.

פסטיבל ״מטאור״ יתקיים השנה בין התארים 6-9 לספטמבר ויארח בין היתר את Ata Kak מהלייבל ״Awesome Tapes From Africa״. לכרטיסים: https://meteorfestival.com/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פס הקול של חופש: אפרו-האוס וסיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה